טענה אקדמית מקובל היא, כי בכל יום ובכל מחקר אקדמי אנו מקימים עוד לבנה ועוד לבנה בחומה הענקית של הידע המצטבר. אבל לאן הולכת החומה ? האם בקו ישר או בעקלתון ? אילו מטרות יש לה ? מי מכוון אותה ? מה אנחנו רוצים להשיג במחקר האקדמי ? לאן הולכים ? מהן המטרות ?
תפקיד הפקולטות למשפטים לעסוק בפרוצדורה משפטית, בהסדרת היחסים בין אדם לחברו ולסייע לאנשי הפילוסופיה המדינית להגות בחוקה, בחוקים ובזכויות של אדם כלפי כולי עלמא וכלפי השלטון ולהוריד דברי הגות אלו אל הכתב, טכנאות של "אותיות קטנות". אבל ישנה לקאונה בהגות המדינית וביצירת הרצוי והפילוסופים המדיניים העבירו את נכסי צאן הברזל אל הטכנאות המשפטנית של העיסוק באותיות הקטנות במקום במשפטים הגדולים.
לא יעלה על הדעת בחברה דמוקרטית שהפילוסופיה המדינית שהינה תחום מרכזי באספקלריה של החברה כולה – הוזנח על ידי מדעני המדינה! והופקר לחלוטין לטובת המשפטנים.
כך נכתב במדריך הרישום ללימודי מדע המדינה: "מטרת הלימודים בחוג [למדע המדינה] היא להקנות לתלמידים ידע שיטתי על העולם המדיני, המבנים והמוסדות המרכיבים אותו והתהליכים הפוליטיים הפועלים בו".
ואילו כך נכתב במדריך הרישום ללימודי המשטים: "המטרה העיקרית של הפקולטה למשפטים היא להכשיר משפטנים שיוכלו למלא תפקידים של עורכי דין, יועצים משפטיים, אנשי אקדמיה, תפקידים משפטיים אחרים ותפקידים לא משפטיים במגזר הציבורי והפרטי... הפקולטה מבקשת להכשיר חכמי משפט ולא טכנאי משפט... המצטיינים בסקרנות, חוש ביקורת, ידע רחב וגישה אינטלקטואלית.... להרחיב אופקים בתחומי לימוד אחרים... תוכניות משותפות עם חוגים ומוסדות אחרים...חופש בחירה... חשיפה לצדדים המעשיים..."
הצהרת מטרות וחזון של: הקניית ידע שיטתי במדע המדינה למול הכשרת חכמי משפט, מדברת בעד עצמה – מדע המדינה מגדיר עצמו כטכנאי המייצר טכנאים ועוסקים במצוי למול חכמי המשפט אשר הוגים ויוצרים הוגים שעוסקים ברצוי.
סקירה עבודות הדוקטורט והתזות לתואר שני במאגרי המידע העוסקים בתחום הפילוסופיה המדינית, לא הפריכו את את האמור לעיל. כל מחקר כשלעצמו תורם לחברה ולידע המדעי, אבל מתוך מאה אחוז משאבי מחקר שיש לנו השקענו בפילוסופיה של המדינה הושקע מרבית המחקר בשאלות יחסית זוטות. חלל אינו נשאר ריק, ואין פלא שבשאלות הגדולות והערכיות הוגיםחכמי משפט ולא פילוסופים מדיניים. לא פלא שהדבר חודר גם את מסדרונות השלטון בהם ימצאו חברי פרלמנט שזכו להכשרה של עורכי דין, בועדות הפרלמנט נמצא עורכי דין המייעצים בעניין שיטת הבחירות, החוקה והחוקים והפילוסופים המדיניים עוסקים בזוטות וסופם של העוסקים בזוטות, שיהיו זוטא.
מהו החזון ומהן המטרות של הפילוסופיה המדינית ?
ואילו כך נכתב במדריך הרישום ללימודי המשטים: "המטרה העיקרית של הפקולטה למשפטים היא להכשיר משפטנים שיוכלו למלא תפקידים של עורכי דין, יועצים משפטיים, אנשי אקדמיה, תפקידים משפטיים אחרים ותפקידים לא משפטיים במגזר הציבורי והפרטי... הפקולטה מבקשת להכשיר חכמי משפט ולא טכנאי משפט... המצטיינים בסקרנות, חוש ביקורת, ידע רחב וגישה אינטלקטואלית.... להרחיב אופקים בתחומי לימוד אחרים... תוכניות משותפות עם חוגים ומוסדות אחרים...חופש בחירה... חשיפה לצדדים המעשיים..."
הצהרת מטרות וחזון של: הקניית ידע שיטתי במדע המדינה למול הכשרת חכמי משפט, מדברת בעד עצמה – מדע המדינה מגדיר עצמו כטכנאי המייצר טכנאים ועוסקים במצוי למול חכמי המשפט אשר הוגים ויוצרים הוגים שעוסקים ברצוי.
סקירה עבודות הדוקטורט והתזות לתואר שני במאגרי המידע העוסקים בתחום הפילוסופיה המדינית, לא הפריכו את את האמור לעיל. כל מחקר כשלעצמו תורם לחברה ולידע המדעי, אבל מתוך מאה אחוז משאבי מחקר שיש לנו השקענו בפילוסופיה של המדינה הושקע מרבית המחקר בשאלות יחסית זוטות. חלל אינו נשאר ריק, ואין פלא שבשאלות הגדולות והערכיות הוגיםחכמי משפט ולא פילוסופים מדיניים. לא פלא שהדבר חודר גם את מסדרונות השלטון בהם ימצאו חברי פרלמנט שזכו להכשרה של עורכי דין, בועדות הפרלמנט נמצא עורכי דין המייעצים בעניין שיטת הבחירות, החוקה והחוקים והפילוסופים המדיניים עוסקים בזוטות וסופם של העוסקים בזוטות, שיהיו זוטא.
מהו החזון ומהן המטרות של הפילוסופיה המדינית ?
להבנתי על הפילוסופיה המדינית להיות עמוד השדרה, המרכז, לב העשייה האקדמית במרקם החיים המדינתי. הפילוסופים המדיניים הם שליחי החברה באקדמיה וקיבלו את תפקיד מרכזי וחשוב ביותר של הכשרת מנהיגי העתיד וקידום החברה.
מחזונו של אבי הפילוסופיה המדינית, אפלטון (427 – 347 לפנה"ס) - למרות שהוריו הועידוהו לפעולות מדיניות ואף גילה עניין בפוליטיקה המעשית, זנח את הפוליטיקה ועזב את אתונה לאחר הוצאתו של סוקרטס להורג (399 לפנה"ס) ושאט הנפש שאחזה בו נוכח הרמה הנמוכה של הפעילות המדינית בת זמנו. לדעתו, תקוותה היחידה של הפוליטיקה הייתה, בהקמת בית ספר אשר ייעצב את הפילוסופיה הפוליטית "האקדמיה" (387 לפנה"ס). אפלטון סבר כי שלטון ראוי לשמו מחייב יסוד איתן של ידע עיוני וביקש להניח יסודות אלו עמוק ויציב ככל שניתן, שכן לשיטתו, הממשל היחיד שיכול להיחשב טוב הוא: "ממשלם של היודעים". אך היות ו- MonoArchos אינו אפשרי בחברת בני האדם, אזי לטענתו, האפשרות החליפית היחידה שהינה ראויה מתקיימת בשלטון החוק[2].
כאשר אדם שוכח מאין הוא בא יקשה עליו לדעת לאן הוא הולךהפילוסופים המדיניים שכחו את המטרה ואת החזון, התחילו להאמין בטכנאות, בישום מתודולוגיות מחקריות שמקדמות את המדע האיזוטרי, אבל מוביל לשום מקום. הפסיקו לדרוש בשאלות גדולות, בשאלות ערכיות, מוסריות. הפסיקו להכשיר אנשי רוח, הוגים, פילוסופים, אנשי ממשל, מנהיגים. הפסיקו לשאול את עצמם כיצד מקדמים את החברה שלנו, את החברה ששלחה אותם לכאן. המדע הוא בסך הכול כלי ואילו קידום החברה בה אנו חיים היא המטרה, היא החזון והיא חזות הכול.
חוזה מכללא. המבנים המכובדים בהם שוכנת האקדמיה, על כל מדשאותיה, הספריה העשירה, כיתות הלימוד, המחשוב, מאגרי הידע והמידע, הנוף הרוגע בין הים להר המיוער, כל אלה הינם רכוש החברה, האקדמיה הינה רכוש החברה. לפיכך מתקיים בין, שוכני האוניברסיטה, בין אם חברי סגל אקדמי, מנהלי, מרצים, חוקרים וסטודנטים לבין החברה חוזה מכללא. החוזה הינו ברור ומוגדר, ואינו חוזה מתנה, הסגל הינו ברי רשות באקדמיה ובתמורה עליו לשלם לבעלים(החברה בישראל) באמצעות קידום החברה, בין אם בהכשרת מדינאים, הוגים מדיניים, מרצים וחוקרים, כולל הפצת הידע והטמעתו בחברה. אדם אשר טועה לחשוב, כי גם מחקר אשר מעניין אותו אישית אך יעלה עובש בספריה, זוטות בתועלת החברתית - קביל, מפר חוזה ומועל באמון הבעלים וסופו לתת על כך את הדין. למצער אנחנו חבורה קולקטיבית והחברה שופטת אותנו כקבוצה, כך שהפרט שסרח משליח על הקבוצה כולה. עלינו כקבוצה ועל ראשי מדע המדינה כמנהיגים לכוון את הפרטים הרבים ליתן כיוון – להגדיר את המטרות.
החזון והמטרה
(1) הקמת בית ספר לפילוסופיה מדינית;
(2) הכשרת היודעים (הפילוסופים) והצמחת המנהיגים;
(3) הקמת יסוד איתן של ידע עיוני כתמיכה ערכית, רעיונית ומוסרית בשלטון;
(4) ביסוס שלטון החוק;
מטרות ערכיות הנטועות בחזונו ומשנתו של אפלטון עת הקים את "האקדמיה". הפילוסופיה המדינית הינה האליטה של האקדמיה, הטוב שבטוב: הכשרת הוגים מדיניים, הצמחת מנהיגים, הקמת מאגר ידע עיוני לתמיכה בשלטון החוק, בחברה, בחוקה ובחקיקה וזאת בראיה ועשייה חברתית אדירה. מה קרה לנו במדע המדינה במאה השנים האחרונות ? שכחנו את החזון ונסחפנו בריגוש המדעי – כמותי. הפסקנו להגות בדברים ערכיים וכפועל יוצא הפסקנו לחנך מנהיגים. מאגר הידע שלנו הפך למספרים סטטיסטים חסרי משמעות וחסרי יכולת ניבוי. הפקולטה למשפטים שאמונה על הגות משפטית, הכשרת שופטים ועורכי דין, השכילה להיכנס לחלל העצום שהשארנו מאחורינו. מה למשפטן ולהגות בענייני חוק וחוקה ? מה למשפטן ולהבנת החיים הפוליטיים ? החברה הענישה אותנו על הפרת החוזה והפקולטה למשפטים צחקה כל הדרך אל כיסא המלך.
הסחף המדעי. במאה ה- 20 לערך, פילוסופים מדיניים חשו עצמם שרלטנים, לא "מדעיים" למול עמיתיהם מהפקולטות למדעים מדויקים. שאלות בעלות משקל רב הועלו באותה תקופה בדבר נפקותה של הפילוסופיה הפוליטית ואופן עריכת מחקרי החברה. האם הם ניתנים להוכחה אמפירית? האם הם ניתנים להפרכה? באילו כלים אנו בוחנים אותם? הועלה חשש אמיתי וכן שללא כלים "מדעיים", אנו עלולים להיתפס לשרלטנות, לפסדו מדע, לממצאים שאינם מובהקים ותיאוריות לא רציניות. ההישגים הרבים בתחום המדעים המדויקים וההנחה הרווחת של חוקרים רבים כי עולמנו בעצם מתקיים בתחום הסטטיסטי, די בה בכדי להסביר את המשיכה האדירה של חוקרים בהוויורליסטים לגישות, לפרדיגמות, לכלי מחקר, לצורת הניתוח, לדיספלינה החד ערכית וכיו"ב, אשר נלקחו מהמדעים המדויקים. החוקרים הבהוויורליסטים העריכו כי בעזרת תצפיות אמפיריות יוכלו ליצור מבנים סטטיסטים לצורך מתן הסבר מתמטי בין שני מושגים או יותר ולחזות תופעות עתידיות שיתרחשו באותו תחום סטטיסטי. אם תשאל חוקר בהוויורליסטי מהי תכלית מחקרו וודאי ישיב לך כי העולם סובב על ממצאים סטטיסטים אשר נאספים באמצעות עשרות ומאות תצפיות אמפיריות ודוק אם תיקח תופעה רחבה ותפרוט אותה למאות בעיות קטנות ולכל בעיה יימצא פיתרון מוכח מדעי באמצעים סטטיסטיים, אזי תיבנה משוואה דוגמטית המסוגלת לנבות ולחזות את המחר. כאשר עוד ועוד פתרונות קטנים יובילו לפתרון המשוואה כולה. מאמרים פסיכולוגים שונים מרמזים על צורך אנושי תת ההכרתי חזק: "בריאה", הרצון של הפרט ליצר חיים מלאכותיים, בינה מלאכותית. החוקרים הבהוויורליסטים יטענו כי אם נקודד את החברה כולה, על כל ההקשרים הלוגים שבה למתחמים סטטיסטים על בסיס משוואה רנדומאלית הנקבעת על פי כיוון תנועתו של תא חי והרי שבנינו בינה מלאכותית. ההיגיון ברור אבל הטעות היא עצומה, בכאוס אינסופי האפשרות לבנות קשרים לוגיים משמעותיים דטרמיננטים בטלה בשישים. גם אם נאמין בפרדיגמה של חלוקת הבעיה להמון קבוצות קטנות, פתרונן ואיגודן במאגר הידע המצטבר, השקעת מיליארדי דולרים ומיליארדי שנות אדם - לא תצלח דרכנו. תיאוריית הקוונטים ותאוריית הכאוס משנים לחלוטים את כללי המחקר הבהוויורלי ולמעשה מרוקנים אותו מתוכן. ודוק הדבר לפתרון משוואה קוונטית הנדרשת להניח כי חתול בתוך קופסא סגורה עם צלוחית ציאניד הינו חי ומת באותו זמן נתון. חברים, גם אם נגיע בחקר כמותי לכמה מסקנות מעניינות וגם אם ניצור כמה משוואות דטרמיניסטיות גם אז אין תקפות לחקר הכמותי מהסיבות הבאות:
הראשונה נמצאת במישור הערכי: חקר כמותי סטטיסטי רק מנתח את הקיים, את המצוי, משחזר את הידע, נותן עוד זווית, אבל לא יוצר את הרצוי. ללא הפילוסופיה המדינית שהרי איזו נפקות יש למחקר כמותי ? והשנייה במישור המעשי: אין הכרה של המציאות אלא הערכה של המציאות. שום קביעה אינה נטולה התייחסות ערכית. גם אם תימצא מובהקות סטטיסטית בקשר בין שחיתות לדמוקרטיה שאז מהיא שחיתות? ומהי דמוקרטיה? ללא הגדרה של מושגים אלו איזה תוקף יש בכלל לממצאים אמפירים סטטיסטים ? ומה בדבר תופעות חברתיות המורכבות ממיליארדי פריטים שאינם ניתנים כלל להפרדה, לפירוק ולמחקר מעבדתי אמפירי ? כיצד נמדוד את השפעתם של משק כנפי הפרפרים בדרום סין על מתקפת הטרור שתתרחש לאחר שנתיים בבוטסואנה ? כמטאפורה לקושי בפתרון בעיה מורכבת על ידי חלוקתה לאלפי בעיות קטנות, אדמה את הדברים לפאזל ענק, ללא תמונה, קרי ללא מטרה לא נוכל להרכיב את הפאזל, כך גם עם חלקיו קטנים מדי בשביל ליתן הסבר או ממשק למחקר אחר. יטענו חברי הבהוויורליסטים שאפלטון עצמו מקים "האקדמיה" האיש בעל חזון הפילוסופיה הפוליטית, הוא עצמו גם מתמטיקאי ומכאן מה לך כי תלין עלינו ? אשיב כי אפלטון הוא רב תחומי בעל השכלה רחבה ומקיפה, כיאה לפילוסוף מדיני. בכוחה של המתמטיקה לתת ביטוי מילולי לצורות, לאידיאות והרי הפילוסופיה כמתמטיקה נותנת ביטוי מילולי אנליטי לאידיאות, לתופעות, לפרדוקסים וכיו"ב.
אין כוונתו של אפלטון ליצירת ביטוי מתמטי כגון: אי שחיתות X 2 = מובהקות דמוקרטית 0.003, אלא הגדרות אנליטיות מילוליות מופשטות של מושגים, רעיונות, תפיסות וערכים. את הדוגמא הקלאסית ניתן למצוא במיון המשטרים האנאליטי, יש לומר כמעט מתמטי, של אריסטו. חוקר החברה צריך להיות רב תחומי, בעל ידע וכלים נרחבים, ראו את ההוגים הגדולים, את היוונים, את הרצל ואת מרכס: תואר במחזאות, תואר בכלכלה ודוקטורט במשפטים, זוהי השכלה. ומה אצלנו התמקדות, התחקות, אנחנו חקיינים של המדעים המדויקים, כל מה שקורה שם, בנפסדות אנחנו מעתיקים אלינו: תואר ראשון, שני ודוקטורט במדע המדינה, התמחויות ספציפיות, תעתיקים גנטים של שכפול המדע והתקדמות איזוטרית לשום מקום. אין ערבול, אין סנכרון, אין דם חדש ושבירת פרדיגמות, הכל הבל הבלים.
אובדן הדרך. במקום להתעמת עם הביקורת הבהוויורלית, לבחון את עצמנו, לבדוק את הכלים בהם אנו משתמשים, בחרנו בדרך הקלה, עצמנו עיניים ונכנענו למקסם שב. ניתן לטעון שהגענו לכאורה לכמה ממצאים "מדעיים" מדהימים, בנינו מגדלים תיאורטיים עצומים ואדירים, אבל רק לכאורה, כי כאשר מסתכלים מתחת לקרקע, התדהמה משתקת, אלו מגדלים ללא בסיס, ללא מטרה וללא כיוון. פשוט מגדלים תיאורטיים בשביל מגדלים תיאורטיים. מדע בשביל "מדע" ולא בשביל הידע העיוני והתרומה לקידום החברה. מעניין לדעת מה היה קורה אם בפרדיגמה המחקרית השלטת בנו כיום, יופיע הוגה דעות גדול, פילוסוף מדיני מחונן כניקולו מקיוולי (1527 – 1469) ויכתוב ספר, נאמר בשם "המושל" בו הוא מתאר את הכלים שעל מנהיג המדינה המודרני להשתמש בהם בתבונה בכדי למשול, כולל כמובן עזרתה של פורטונה אלת המזל היפיפייה- הרי אנחנו נזרוק אותו מכל המדרגות את התימהוני הזה. למקיוולי, אריסטו ואפלטון אין מקום בבית ספרנו ! זה עצוב עד כמה שזה מגוחך.
אפלטון הקים את ה"אקדמיה" בכדי להכשיר פילוסופים, מנהיגים, מורים וחוקרים. ואנו ? אילו פילוסופים מנהיגים הכשרנו במאה האחרונה ? לאן אבדה דרכנו ? בפקולטה למשפטים מכשירים את עורכי הדין והשופטים של החברה, בפקולטה לרפואה מכשירים את הרופאים, האחיות וחוקרי תרופות, בחוג לפסיכולוגיה את הפסיכולוגים, בחוג לכלכלה את המנהלים, הכלכלנים, רואי החשבון וכיו"ב... ובמדע המדינה ? אנחנו מקדמים את המדע של עצמנו, בשביל המדע של עצמנו, לשום מקום מהותי. לאן אבדו המטרות הגדולות שלנו ? איפה התרומה לחברה ? מה ההצדקה של קיומנו ? שכחנו מאין באנו ואנו הולכים כיום לשום מקום. בכל שנה קמים הסטודנטים החדשים במדע המדינה וטוענים שחשבו כי במדע המדינה דרושים מנהיגים ולא חשבו כלל שבאו לחוג לסטטיסטיקה. ובכל שנה קם פרופסור חביב, שמצהיר כי הוא הוגה ולא חוקר ואל שניהם אנו מסתכלים בסלחנות. אבל אנחנו הטועים !
נציגי ציבור. בהיותנו חברים במוסדות האקדמיים של החברה אנו בעצם נציגיה, אנו אנשי ציבור, החברה היא זו שמאפשרת לנו את המחקרים, את הלימודים. וכפי שכבר ציינתי קיים חוזה מכללא בין החברה ובינינו, אנחנו חוקרים והוגים לטובת קידום החברה. אבל... רוב המחקרים שלנו במדע המדינה אנוכיים, אגוצנטריים, הצ'ופצ'יק של הקומקום, דוקטורט בשביל קידום עצמי, רובם מעלים אבק בארכיונים של הספריות. כלום, חולפים עם הרוח. סוקרטס, אפלטון, אריסטו, מקיוולי, מרכס ואחרים יחקקו לנצח בתודעה החברתית כחוקרי הידע לטובת קידום החברה, בעוד חוקרים מוכשרים אחרים ישכחו ביגון הזמן, עקב מחקריהם האיזוטריים לחברה, הבטלים בשאלות המשניות, האמפיריות אך חסרות החשיבות. כאשר המטרות קטנות, האנשים קטנים. שכחנו מה חשוב ומדוע אנו פה. מרוב התלהבות ממספרים, מפרדיגמות, ממילים גדולות, שכחנו את חזות הכול, את המטרה, את התכלית. חברים, אנחנו כאן בשם החברה והיא זו שצריכה להנות מהמחקרים שלנו. בכל יום ישאל החוקר את עצמו כיצד קידמתי את החברה היום ?
אנו שליחי החברה, נציגי הציבור. החברה היא ששלחה אותנו לכאן, החברה היא שממנת אותנו ואנחנו אמורים לתרום לה בחזרה, אנחנו כאן בשביל החברה. דבר נורא פשע בתוכנו, החברה כבר לא מעניינת אותנו, הפסקנו לתרום לחברה, הפסקנו להכשיר מנהיגים פילוסופים, הפסקנו לחקור בשאלות ערכיות ומוסריות כבדות, והתחלנו להתעסק בזוטות, בדברים הטפלים, במשתנים אמפירים איזוטרים, בקידום המחקר המצומצם, הספציפי, הצר של כל אחד מאיתנו וצרכיו הוא, לעצמו.
אמור מעתה: "פילוסופיה מדינית". הפוסט מודרניזם, לעניות דעתי הבטלה, אינו דבר חדש, אלא פשוט הגדרה שנשמעת טוב יותר בתקופה הפוסט מודרניסטית. שהרי סוקרטס, אפלטון ואריסטו דנו בדברים אלו מקדמת דנא: הגדרת היופי, ההנאה, הטוב העליון. האם בכלל ניתן להגדירם ? הפוסט מודרניזם קובע כי אין הכרה אלא הערכה, אין קביעות אובייקטיביות ואין מוחלט. ניתן לחלוק על כך, שכן יתכן וקיימות הגדרות מוחלטות אך אין לנו את הכלים לחוקרן ולכן אנו משתמשים באקסיומות. יחד עם זאת יש להכיר בעובדה כי מעטות הן השאלות האובייקטיביות אם בכלל, הניתנות למחקר ללא התייחסות ערכית ומתוך ציפייה לחיזוי עתידי סדור. יש להתייחס לגישה הבהוויורליסטית כמשלימה, כמאפשרת תמונה נוספת וזאת במקרים מסוימים וספציפיים בלבד. למשל, במחקר המנתח את הקשר בין מתן קצבאות ילדים דיפרנציאליות לגודל המשפחה למול שיפור במצב הרווחה של המשפחה. הרי אלו הם נתונים אמפירים מדידים, ניתן להסיק מהם קשר מובהק ולהגיע למסקנה דוגמטית, שמדיניות סעד המעניקה קצבת ילדים דיפרנציאלית גדלה לפי מספר הילדים תביא בהכרח להרעה במצב הרווחה בטווח הארוך ולדרדור המשפחה למעגל העוני. הגישה הבהוויורליסטית אינה מתה, אבל יש להשתמש בה בזהירות, יש לאשר אותה רק כאשר בכוח ממצאיה להנפיק ידע עיוני חשוב לטובת החברה.
תשובה חלקית לביקורת. אנשי מקיאבלי וודאי יאמרו כי אינם מוטרדים כלל מהשאלה האפלטונית: מיהו הראוי לשלוט? ויבקשו להכשיר את אלו המסוגלים לשלוט במדינות כפי שהן. אשיב ברוחו של הגל כי הסתירה מתיישבת וההיסטוריה מראה כי המנהיגים הגדולים המונעים מכוח תאוות השלטון שבהם עצמם, שימשו למעשה כלי שרת בידי החברה וקידמו את "רוח העולם" והחברה למדרגה מפותחת יותר. בהחלט ראוי כי נלקח בחשבון במהלך הכשרת המנהגים לעתיד הכשרה פילוסופית והכשרה פרקטית התנסותית. מבקר קשוח ביותר יהיה הוגה הדעות קרל פופר, אשר טען כי ההיסטוריה כבר לימדה אותנו מי הם "היודעים", שכל מי שניסה להציג אמת אחרת משלהם גזר על עצמו כליה והלא הם הפשיסטים הגדולים של ההיסטוריה.
לעניות דעתי, אין בתפיסת השלטון על ידי עריץ "יודע" שקר ולהכשרת מנהיגים פילוסופים, שקיבלו גם כלים פרקטיים להתמודדות מנהיגותית. בחירתם כמנהיגים תעשה בסופו של דבר על ידי כלים דמוקרטיים מוכרים ולמה דומה הדבר להכשרתם של הרופאים בכלים תיאורטיים ופרקטיים כשאר בסופו של יום אדם חולה יכול לבחור אומנם מיהו הרופא המועדף עליו, אבל הוא יבחר ברופא.
ביקורת צפויה נוספת הינה כי החברה אותה אנו אמורים לשרת הרי זרקה את הפילוסופים מתוכה, כל אחד מאיתנו מכיר את המשפט שהמורה שלו אמרה לו בכיתה ג' "תפסיק להתפלסף", פילוסוף בחברתנו הינה מילת גנאי. הפילוסופיה אינה מתה, אנחנו פשוט נהגנו בה שלא ביושר ולעיתים הפילוסוף המחונן אינו בהיר דיו לחברה בת זמנו וזהו גם חסרנו. לעניין זה אביא מדבריו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל, שכל אדם הקורא את סיפרו וחזונו רב ההשראה שהקדים את זמנו, אינו יכול שלא להיווכח כי: אם נרצה אין זו אגדה.
לעתיד לבוא. ראשית יש לחזור אל החזון והמטרות באקדמיה לפילוסופיה פוליטית:
(1) הקמת בית ספר לפילוסופיה פוליטית;
(2) הכשרת היודעים (הפילוסופים) והצמחת המנהיגים;
(3) הקמת ייסוד איתן של ידע עיוני כתמיכה ערכית, רעיונית, מוסרית בשלטון;
(4) ביסוס שלטון החוק.
שנית יש לזכור כי בסופו של יום כתוב בתעודות שלנו "דוקטור לפילוסופיה" וכך עלינו להתנהג וכך עלינו להעריך את עצמנו, איננו חוקרי פילוסופיה מדינית לשם מחקר אלא לשם הגות, לא בחקר המצוי אלא ביצירת הרצוי. כדי להכשיר את "הידועים" פילוסופים הבקיאים בחיים הפוליטיים בכדי שמתוכם יצמחו מנהיגי העתיד יש לפתוח בשני מהלכים:
בטווח הקצר בניית תוכן הכשרה והבניית כלים מתאימים להבנה וניתוח של העולם הפוליטי על ידי הפרט הן בהיבט תיאורטי עיוני והן בהיבט של הכשרה פרקטית יישומית לטובת הקניית כלים ומיומניות הנדרשים ממדינאי. יש לקחת בחשבון שהחלל תפוס כיום על ידי המשפטנים ולכן ההכשרה המלאה של לימודי פילוסופיה פוליטית תהיה רב תחומית ולתואר דוקטור.
בטווח הארוך, ההכרחי, שהרי האדם הפוליטי במחוזותינו נבחר לאו דווקא על פי כישוריו או כישרונו, אלא על פי יכולתו למכור אידיאולוגיה וזו הסיבה מדוע התהליך יארך זמן עד שיחלחלו. דוגמא טובה מצויה בשוק העסקי פרטי, בו אף אחד לא מחויב לקריטריונים בבחירת עובדים, אך לאחר הרבה מאוד זמן, גם החברות הפנימו שעדיף לבחור בבוגרי תואר שני במנהל עסקים. כאשר נייצר דוקטורים צעירים ומוכשרים, בעלי דעות ערכיות והשכלה רחבה, לאט לאט זה יחלחל גם למערכת הפוליטית עד שיפרוץ אותה (המשפטנים, לכל הפחות, הצליחו).
הקמת מאגר הידע העיוני צריך להיות בתמיכה לשלטון החוק ולקידום החברה. בכל יום, השאלה כיצד קידמנו את החברה, מהי תרומת המחקר לחברה, מהו הערך המוסף, כיצד ניתן ליישם את המחקר בחברה וכיו"ב חייבת לקבל ביטוי. ראשי התארים המתקדמים חייבים להקדיש את מירב המשאבים האקדמים העומדים לרשותם לקידום החזון והמטרות החברתיות, לרבות כיוון ותשאול החוקרים הצעירים כיצד יתרום מחקרם לקידום החברה, איזו תועלת תצמח לחברה מכך וכיצד בכוונתם ליישם בפועל את מחקרם בחברה. מדע לשם מדע גרידא – לא בבית ספרנו.
אף פעם לא מאוחר, אך אם לא נעשה כן סופנו שהחברה תזרוק אותנו ממדרגות האוניברסיטה, ממגדל השן שלנו ואז יקרא זרתוסטרא[3] קבל עם, עדה וחברה ויאמר הוא במקומנו: "המדע מת יחי המלך החדש יחי הידע החברתי". עלינו לחזור להיות עמוד השדרה, המרכז, לב העשייה האקדמית. הוקמנו בשביל כך, קיבלנו את התפקיד החשוב ביותר של הכשרת מנהיגים וקידום החברה.
[2] "חוקים" [שלטון החוק במדינת מאגנסיה], כתבי אפלטון.
[3] כה אמר זרתוסטרא, פרדריך ניטשה
מחזונו של אבי הפילוסופיה המדינית, אפלטון (427 – 347 לפנה"ס) - למרות שהוריו הועידוהו לפעולות מדיניות ואף גילה עניין בפוליטיקה המעשית, זנח את הפוליטיקה ועזב את אתונה לאחר הוצאתו של סוקרטס להורג (399 לפנה"ס) ושאט הנפש שאחזה בו נוכח הרמה הנמוכה של הפעילות המדינית בת זמנו. לדעתו, תקוותה היחידה של הפוליטיקה הייתה, בהקמת בית ספר אשר ייעצב את הפילוסופיה הפוליטית "האקדמיה" (387 לפנה"ס). אפלטון סבר כי שלטון ראוי לשמו מחייב יסוד איתן של ידע עיוני וביקש להניח יסודות אלו עמוק ויציב ככל שניתן, שכן לשיטתו, הממשל היחיד שיכול להיחשב טוב הוא: "ממשלם של היודעים". אך היות ו- MonoArchos אינו אפשרי בחברת בני האדם, אזי לטענתו, האפשרות החליפית היחידה שהינה ראויה מתקיימת בשלטון החוק[2].
כאשר אדם שוכח מאין הוא בא יקשה עליו לדעת לאן הוא הולךהפילוסופים המדיניים שכחו את המטרה ואת החזון, התחילו להאמין בטכנאות, בישום מתודולוגיות מחקריות שמקדמות את המדע האיזוטרי, אבל מוביל לשום מקום. הפסיקו לדרוש בשאלות גדולות, בשאלות ערכיות, מוסריות. הפסיקו להכשיר אנשי רוח, הוגים, פילוסופים, אנשי ממשל, מנהיגים. הפסיקו לשאול את עצמם כיצד מקדמים את החברה שלנו, את החברה ששלחה אותם לכאן. המדע הוא בסך הכול כלי ואילו קידום החברה בה אנו חיים היא המטרה, היא החזון והיא חזות הכול.
חוזה מכללא. המבנים המכובדים בהם שוכנת האקדמיה, על כל מדשאותיה, הספריה העשירה, כיתות הלימוד, המחשוב, מאגרי הידע והמידע, הנוף הרוגע בין הים להר המיוער, כל אלה הינם רכוש החברה, האקדמיה הינה רכוש החברה. לפיכך מתקיים בין, שוכני האוניברסיטה, בין אם חברי סגל אקדמי, מנהלי, מרצים, חוקרים וסטודנטים לבין החברה חוזה מכללא. החוזה הינו ברור ומוגדר, ואינו חוזה מתנה, הסגל הינו ברי רשות באקדמיה ובתמורה עליו לשלם לבעלים(החברה בישראל) באמצעות קידום החברה, בין אם בהכשרת מדינאים, הוגים מדיניים, מרצים וחוקרים, כולל הפצת הידע והטמעתו בחברה. אדם אשר טועה לחשוב, כי גם מחקר אשר מעניין אותו אישית אך יעלה עובש בספריה, זוטות בתועלת החברתית - קביל, מפר חוזה ומועל באמון הבעלים וסופו לתת על כך את הדין. למצער אנחנו חבורה קולקטיבית והחברה שופטת אותנו כקבוצה, כך שהפרט שסרח משליח על הקבוצה כולה. עלינו כקבוצה ועל ראשי מדע המדינה כמנהיגים לכוון את הפרטים הרבים ליתן כיוון – להגדיר את המטרות.
החזון והמטרה
(1) הקמת בית ספר לפילוסופיה מדינית;
(2) הכשרת היודעים (הפילוסופים) והצמחת המנהיגים;
(3) הקמת יסוד איתן של ידע עיוני כתמיכה ערכית, רעיונית ומוסרית בשלטון;
(4) ביסוס שלטון החוק;
מטרות ערכיות הנטועות בחזונו ומשנתו של אפלטון עת הקים את "האקדמיה". הפילוסופיה המדינית הינה האליטה של האקדמיה, הטוב שבטוב: הכשרת הוגים מדיניים, הצמחת מנהיגים, הקמת מאגר ידע עיוני לתמיכה בשלטון החוק, בחברה, בחוקה ובחקיקה וזאת בראיה ועשייה חברתית אדירה. מה קרה לנו במדע המדינה במאה השנים האחרונות ? שכחנו את החזון ונסחפנו בריגוש המדעי – כמותי. הפסקנו להגות בדברים ערכיים וכפועל יוצא הפסקנו לחנך מנהיגים. מאגר הידע שלנו הפך למספרים סטטיסטים חסרי משמעות וחסרי יכולת ניבוי. הפקולטה למשפטים שאמונה על הגות משפטית, הכשרת שופטים ועורכי דין, השכילה להיכנס לחלל העצום שהשארנו מאחורינו. מה למשפטן ולהגות בענייני חוק וחוקה ? מה למשפטן ולהבנת החיים הפוליטיים ? החברה הענישה אותנו על הפרת החוזה והפקולטה למשפטים צחקה כל הדרך אל כיסא המלך.
הסחף המדעי. במאה ה- 20 לערך, פילוסופים מדיניים חשו עצמם שרלטנים, לא "מדעיים" למול עמיתיהם מהפקולטות למדעים מדויקים. שאלות בעלות משקל רב הועלו באותה תקופה בדבר נפקותה של הפילוסופיה הפוליטית ואופן עריכת מחקרי החברה. האם הם ניתנים להוכחה אמפירית? האם הם ניתנים להפרכה? באילו כלים אנו בוחנים אותם? הועלה חשש אמיתי וכן שללא כלים "מדעיים", אנו עלולים להיתפס לשרלטנות, לפסדו מדע, לממצאים שאינם מובהקים ותיאוריות לא רציניות. ההישגים הרבים בתחום המדעים המדויקים וההנחה הרווחת של חוקרים רבים כי עולמנו בעצם מתקיים בתחום הסטטיסטי, די בה בכדי להסביר את המשיכה האדירה של חוקרים בהוויורליסטים לגישות, לפרדיגמות, לכלי מחקר, לצורת הניתוח, לדיספלינה החד ערכית וכיו"ב, אשר נלקחו מהמדעים המדויקים. החוקרים הבהוויורליסטים העריכו כי בעזרת תצפיות אמפיריות יוכלו ליצור מבנים סטטיסטים לצורך מתן הסבר מתמטי בין שני מושגים או יותר ולחזות תופעות עתידיות שיתרחשו באותו תחום סטטיסטי. אם תשאל חוקר בהוויורליסטי מהי תכלית מחקרו וודאי ישיב לך כי העולם סובב על ממצאים סטטיסטים אשר נאספים באמצעות עשרות ומאות תצפיות אמפיריות ודוק אם תיקח תופעה רחבה ותפרוט אותה למאות בעיות קטנות ולכל בעיה יימצא פיתרון מוכח מדעי באמצעים סטטיסטיים, אזי תיבנה משוואה דוגמטית המסוגלת לנבות ולחזות את המחר. כאשר עוד ועוד פתרונות קטנים יובילו לפתרון המשוואה כולה. מאמרים פסיכולוגים שונים מרמזים על צורך אנושי תת ההכרתי חזק: "בריאה", הרצון של הפרט ליצר חיים מלאכותיים, בינה מלאכותית. החוקרים הבהוויורליסטים יטענו כי אם נקודד את החברה כולה, על כל ההקשרים הלוגים שבה למתחמים סטטיסטים על בסיס משוואה רנדומאלית הנקבעת על פי כיוון תנועתו של תא חי והרי שבנינו בינה מלאכותית. ההיגיון ברור אבל הטעות היא עצומה, בכאוס אינסופי האפשרות לבנות קשרים לוגיים משמעותיים דטרמיננטים בטלה בשישים. גם אם נאמין בפרדיגמה של חלוקת הבעיה להמון קבוצות קטנות, פתרונן ואיגודן במאגר הידע המצטבר, השקעת מיליארדי דולרים ומיליארדי שנות אדם - לא תצלח דרכנו. תיאוריית הקוונטים ותאוריית הכאוס משנים לחלוטים את כללי המחקר הבהוויורלי ולמעשה מרוקנים אותו מתוכן. ודוק הדבר לפתרון משוואה קוונטית הנדרשת להניח כי חתול בתוך קופסא סגורה עם צלוחית ציאניד הינו חי ומת באותו זמן נתון. חברים, גם אם נגיע בחקר כמותי לכמה מסקנות מעניינות וגם אם ניצור כמה משוואות דטרמיניסטיות גם אז אין תקפות לחקר הכמותי מהסיבות הבאות:
הראשונה נמצאת במישור הערכי: חקר כמותי סטטיסטי רק מנתח את הקיים, את המצוי, משחזר את הידע, נותן עוד זווית, אבל לא יוצר את הרצוי. ללא הפילוסופיה המדינית שהרי איזו נפקות יש למחקר כמותי ? והשנייה במישור המעשי: אין הכרה של המציאות אלא הערכה של המציאות. שום קביעה אינה נטולה התייחסות ערכית. גם אם תימצא מובהקות סטטיסטית בקשר בין שחיתות לדמוקרטיה שאז מהיא שחיתות? ומהי דמוקרטיה? ללא הגדרה של מושגים אלו איזה תוקף יש בכלל לממצאים אמפירים סטטיסטים ? ומה בדבר תופעות חברתיות המורכבות ממיליארדי פריטים שאינם ניתנים כלל להפרדה, לפירוק ולמחקר מעבדתי אמפירי ? כיצד נמדוד את השפעתם של משק כנפי הפרפרים בדרום סין על מתקפת הטרור שתתרחש לאחר שנתיים בבוטסואנה ? כמטאפורה לקושי בפתרון בעיה מורכבת על ידי חלוקתה לאלפי בעיות קטנות, אדמה את הדברים לפאזל ענק, ללא תמונה, קרי ללא מטרה לא נוכל להרכיב את הפאזל, כך גם עם חלקיו קטנים מדי בשביל ליתן הסבר או ממשק למחקר אחר. יטענו חברי הבהוויורליסטים שאפלטון עצמו מקים "האקדמיה" האיש בעל חזון הפילוסופיה הפוליטית, הוא עצמו גם מתמטיקאי ומכאן מה לך כי תלין עלינו ? אשיב כי אפלטון הוא רב תחומי בעל השכלה רחבה ומקיפה, כיאה לפילוסוף מדיני. בכוחה של המתמטיקה לתת ביטוי מילולי לצורות, לאידיאות והרי הפילוסופיה כמתמטיקה נותנת ביטוי מילולי אנליטי לאידיאות, לתופעות, לפרדוקסים וכיו"ב.
אין כוונתו של אפלטון ליצירת ביטוי מתמטי כגון: אי שחיתות X 2 = מובהקות דמוקרטית 0.003, אלא הגדרות אנליטיות מילוליות מופשטות של מושגים, רעיונות, תפיסות וערכים. את הדוגמא הקלאסית ניתן למצוא במיון המשטרים האנאליטי, יש לומר כמעט מתמטי, של אריסטו. חוקר החברה צריך להיות רב תחומי, בעל ידע וכלים נרחבים, ראו את ההוגים הגדולים, את היוונים, את הרצל ואת מרכס: תואר במחזאות, תואר בכלכלה ודוקטורט במשפטים, זוהי השכלה. ומה אצלנו התמקדות, התחקות, אנחנו חקיינים של המדעים המדויקים, כל מה שקורה שם, בנפסדות אנחנו מעתיקים אלינו: תואר ראשון, שני ודוקטורט במדע המדינה, התמחויות ספציפיות, תעתיקים גנטים של שכפול המדע והתקדמות איזוטרית לשום מקום. אין ערבול, אין סנכרון, אין דם חדש ושבירת פרדיגמות, הכל הבל הבלים.
אובדן הדרך. במקום להתעמת עם הביקורת הבהוויורלית, לבחון את עצמנו, לבדוק את הכלים בהם אנו משתמשים, בחרנו בדרך הקלה, עצמנו עיניים ונכנענו למקסם שב. ניתן לטעון שהגענו לכאורה לכמה ממצאים "מדעיים" מדהימים, בנינו מגדלים תיאורטיים עצומים ואדירים, אבל רק לכאורה, כי כאשר מסתכלים מתחת לקרקע, התדהמה משתקת, אלו מגדלים ללא בסיס, ללא מטרה וללא כיוון. פשוט מגדלים תיאורטיים בשביל מגדלים תיאורטיים. מדע בשביל "מדע" ולא בשביל הידע העיוני והתרומה לקידום החברה. מעניין לדעת מה היה קורה אם בפרדיגמה המחקרית השלטת בנו כיום, יופיע הוגה דעות גדול, פילוסוף מדיני מחונן כניקולו מקיוולי (1527 – 1469) ויכתוב ספר, נאמר בשם "המושל" בו הוא מתאר את הכלים שעל מנהיג המדינה המודרני להשתמש בהם בתבונה בכדי למשול, כולל כמובן עזרתה של פורטונה אלת המזל היפיפייה- הרי אנחנו נזרוק אותו מכל המדרגות את התימהוני הזה. למקיוולי, אריסטו ואפלטון אין מקום בבית ספרנו ! זה עצוב עד כמה שזה מגוחך.
אפלטון הקים את ה"אקדמיה" בכדי להכשיר פילוסופים, מנהיגים, מורים וחוקרים. ואנו ? אילו פילוסופים מנהיגים הכשרנו במאה האחרונה ? לאן אבדה דרכנו ? בפקולטה למשפטים מכשירים את עורכי הדין והשופטים של החברה, בפקולטה לרפואה מכשירים את הרופאים, האחיות וחוקרי תרופות, בחוג לפסיכולוגיה את הפסיכולוגים, בחוג לכלכלה את המנהלים, הכלכלנים, רואי החשבון וכיו"ב... ובמדע המדינה ? אנחנו מקדמים את המדע של עצמנו, בשביל המדע של עצמנו, לשום מקום מהותי. לאן אבדו המטרות הגדולות שלנו ? איפה התרומה לחברה ? מה ההצדקה של קיומנו ? שכחנו מאין באנו ואנו הולכים כיום לשום מקום. בכל שנה קמים הסטודנטים החדשים במדע המדינה וטוענים שחשבו כי במדע המדינה דרושים מנהיגים ולא חשבו כלל שבאו לחוג לסטטיסטיקה. ובכל שנה קם פרופסור חביב, שמצהיר כי הוא הוגה ולא חוקר ואל שניהם אנו מסתכלים בסלחנות. אבל אנחנו הטועים !
נציגי ציבור. בהיותנו חברים במוסדות האקדמיים של החברה אנו בעצם נציגיה, אנו אנשי ציבור, החברה היא זו שמאפשרת לנו את המחקרים, את הלימודים. וכפי שכבר ציינתי קיים חוזה מכללא בין החברה ובינינו, אנחנו חוקרים והוגים לטובת קידום החברה. אבל... רוב המחקרים שלנו במדע המדינה אנוכיים, אגוצנטריים, הצ'ופצ'יק של הקומקום, דוקטורט בשביל קידום עצמי, רובם מעלים אבק בארכיונים של הספריות. כלום, חולפים עם הרוח. סוקרטס, אפלטון, אריסטו, מקיוולי, מרכס ואחרים יחקקו לנצח בתודעה החברתית כחוקרי הידע לטובת קידום החברה, בעוד חוקרים מוכשרים אחרים ישכחו ביגון הזמן, עקב מחקריהם האיזוטריים לחברה, הבטלים בשאלות המשניות, האמפיריות אך חסרות החשיבות. כאשר המטרות קטנות, האנשים קטנים. שכחנו מה חשוב ומדוע אנו פה. מרוב התלהבות ממספרים, מפרדיגמות, ממילים גדולות, שכחנו את חזות הכול, את המטרה, את התכלית. חברים, אנחנו כאן בשם החברה והיא זו שצריכה להנות מהמחקרים שלנו. בכל יום ישאל החוקר את עצמו כיצד קידמתי את החברה היום ?
אנו שליחי החברה, נציגי הציבור. החברה היא ששלחה אותנו לכאן, החברה היא שממנת אותנו ואנחנו אמורים לתרום לה בחזרה, אנחנו כאן בשביל החברה. דבר נורא פשע בתוכנו, החברה כבר לא מעניינת אותנו, הפסקנו לתרום לחברה, הפסקנו להכשיר מנהיגים פילוסופים, הפסקנו לחקור בשאלות ערכיות ומוסריות כבדות, והתחלנו להתעסק בזוטות, בדברים הטפלים, במשתנים אמפירים איזוטרים, בקידום המחקר המצומצם, הספציפי, הצר של כל אחד מאיתנו וצרכיו הוא, לעצמו.
אמור מעתה: "פילוסופיה מדינית". הפוסט מודרניזם, לעניות דעתי הבטלה, אינו דבר חדש, אלא פשוט הגדרה שנשמעת טוב יותר בתקופה הפוסט מודרניסטית. שהרי סוקרטס, אפלטון ואריסטו דנו בדברים אלו מקדמת דנא: הגדרת היופי, ההנאה, הטוב העליון. האם בכלל ניתן להגדירם ? הפוסט מודרניזם קובע כי אין הכרה אלא הערכה, אין קביעות אובייקטיביות ואין מוחלט. ניתן לחלוק על כך, שכן יתכן וקיימות הגדרות מוחלטות אך אין לנו את הכלים לחוקרן ולכן אנו משתמשים באקסיומות. יחד עם זאת יש להכיר בעובדה כי מעטות הן השאלות האובייקטיביות אם בכלל, הניתנות למחקר ללא התייחסות ערכית ומתוך ציפייה לחיזוי עתידי סדור. יש להתייחס לגישה הבהוויורליסטית כמשלימה, כמאפשרת תמונה נוספת וזאת במקרים מסוימים וספציפיים בלבד. למשל, במחקר המנתח את הקשר בין מתן קצבאות ילדים דיפרנציאליות לגודל המשפחה למול שיפור במצב הרווחה של המשפחה. הרי אלו הם נתונים אמפירים מדידים, ניתן להסיק מהם קשר מובהק ולהגיע למסקנה דוגמטית, שמדיניות סעד המעניקה קצבת ילדים דיפרנציאלית גדלה לפי מספר הילדים תביא בהכרח להרעה במצב הרווחה בטווח הארוך ולדרדור המשפחה למעגל העוני. הגישה הבהוויורליסטית אינה מתה, אבל יש להשתמש בה בזהירות, יש לאשר אותה רק כאשר בכוח ממצאיה להנפיק ידע עיוני חשוב לטובת החברה.
תשובה חלקית לביקורת. אנשי מקיאבלי וודאי יאמרו כי אינם מוטרדים כלל מהשאלה האפלטונית: מיהו הראוי לשלוט? ויבקשו להכשיר את אלו המסוגלים לשלוט במדינות כפי שהן. אשיב ברוחו של הגל כי הסתירה מתיישבת וההיסטוריה מראה כי המנהיגים הגדולים המונעים מכוח תאוות השלטון שבהם עצמם, שימשו למעשה כלי שרת בידי החברה וקידמו את "רוח העולם" והחברה למדרגה מפותחת יותר. בהחלט ראוי כי נלקח בחשבון במהלך הכשרת המנהגים לעתיד הכשרה פילוסופית והכשרה פרקטית התנסותית. מבקר קשוח ביותר יהיה הוגה הדעות קרל פופר, אשר טען כי ההיסטוריה כבר לימדה אותנו מי הם "היודעים", שכל מי שניסה להציג אמת אחרת משלהם גזר על עצמו כליה והלא הם הפשיסטים הגדולים של ההיסטוריה.
לעניות דעתי, אין בתפיסת השלטון על ידי עריץ "יודע" שקר ולהכשרת מנהיגים פילוסופים, שקיבלו גם כלים פרקטיים להתמודדות מנהיגותית. בחירתם כמנהיגים תעשה בסופו של דבר על ידי כלים דמוקרטיים מוכרים ולמה דומה הדבר להכשרתם של הרופאים בכלים תיאורטיים ופרקטיים כשאר בסופו של יום אדם חולה יכול לבחור אומנם מיהו הרופא המועדף עליו, אבל הוא יבחר ברופא.
ביקורת צפויה נוספת הינה כי החברה אותה אנו אמורים לשרת הרי זרקה את הפילוסופים מתוכה, כל אחד מאיתנו מכיר את המשפט שהמורה שלו אמרה לו בכיתה ג' "תפסיק להתפלסף", פילוסוף בחברתנו הינה מילת גנאי. הפילוסופיה אינה מתה, אנחנו פשוט נהגנו בה שלא ביושר ולעיתים הפילוסוף המחונן אינו בהיר דיו לחברה בת זמנו וזהו גם חסרנו. לעניין זה אביא מדבריו של חוזה המדינה, תיאודור הרצל, שכל אדם הקורא את סיפרו וחזונו רב ההשראה שהקדים את זמנו, אינו יכול שלא להיווכח כי: אם נרצה אין זו אגדה.
לעתיד לבוא. ראשית יש לחזור אל החזון והמטרות באקדמיה לפילוסופיה פוליטית:
(1) הקמת בית ספר לפילוסופיה פוליטית;
(2) הכשרת היודעים (הפילוסופים) והצמחת המנהיגים;
(3) הקמת ייסוד איתן של ידע עיוני כתמיכה ערכית, רעיונית, מוסרית בשלטון;
(4) ביסוס שלטון החוק.
שנית יש לזכור כי בסופו של יום כתוב בתעודות שלנו "דוקטור לפילוסופיה" וכך עלינו להתנהג וכך עלינו להעריך את עצמנו, איננו חוקרי פילוסופיה מדינית לשם מחקר אלא לשם הגות, לא בחקר המצוי אלא ביצירת הרצוי. כדי להכשיר את "הידועים" פילוסופים הבקיאים בחיים הפוליטיים בכדי שמתוכם יצמחו מנהיגי העתיד יש לפתוח בשני מהלכים:
בטווח הקצר בניית תוכן הכשרה והבניית כלים מתאימים להבנה וניתוח של העולם הפוליטי על ידי הפרט הן בהיבט תיאורטי עיוני והן בהיבט של הכשרה פרקטית יישומית לטובת הקניית כלים ומיומניות הנדרשים ממדינאי. יש לקחת בחשבון שהחלל תפוס כיום על ידי המשפטנים ולכן ההכשרה המלאה של לימודי פילוסופיה פוליטית תהיה רב תחומית ולתואר דוקטור.
בטווח הארוך, ההכרחי, שהרי האדם הפוליטי במחוזותינו נבחר לאו דווקא על פי כישוריו או כישרונו, אלא על פי יכולתו למכור אידיאולוגיה וזו הסיבה מדוע התהליך יארך זמן עד שיחלחלו. דוגמא טובה מצויה בשוק העסקי פרטי, בו אף אחד לא מחויב לקריטריונים בבחירת עובדים, אך לאחר הרבה מאוד זמן, גם החברות הפנימו שעדיף לבחור בבוגרי תואר שני במנהל עסקים. כאשר נייצר דוקטורים צעירים ומוכשרים, בעלי דעות ערכיות והשכלה רחבה, לאט לאט זה יחלחל גם למערכת הפוליטית עד שיפרוץ אותה (המשפטנים, לכל הפחות, הצליחו).
הקמת מאגר הידע העיוני צריך להיות בתמיכה לשלטון החוק ולקידום החברה. בכל יום, השאלה כיצד קידמנו את החברה, מהי תרומת המחקר לחברה, מהו הערך המוסף, כיצד ניתן ליישם את המחקר בחברה וכיו"ב חייבת לקבל ביטוי. ראשי התארים המתקדמים חייבים להקדיש את מירב המשאבים האקדמים העומדים לרשותם לקידום החזון והמטרות החברתיות, לרבות כיוון ותשאול החוקרים הצעירים כיצד יתרום מחקרם לקידום החברה, איזו תועלת תצמח לחברה מכך וכיצד בכוונתם ליישם בפועל את מחקרם בחברה. מדע לשם מדע גרידא – לא בבית ספרנו.
אף פעם לא מאוחר, אך אם לא נעשה כן סופנו שהחברה תזרוק אותנו ממדרגות האוניברסיטה, ממגדל השן שלנו ואז יקרא זרתוסטרא[3] קבל עם, עדה וחברה ויאמר הוא במקומנו: "המדע מת יחי המלך החדש יחי הידע החברתי". עלינו לחזור להיות עמוד השדרה, המרכז, לב העשייה האקדמית. הוקמנו בשביל כך, קיבלנו את התפקיד החשוב ביותר של הכשרת מנהיגים וקידום החברה.
[2] "חוקים" [שלטון החוק במדינת מאגנסיה], כתבי אפלטון.
[3] כה אמר זרתוסטרא, פרדריך ניטשה
0 תגובות:
הוסף רשומת תגובה